ביום מן הימים כאשר נתרבו תושבי העיר, ושטח העיר גדלה ונתרחבה גבולותיה, הורו ראשי העיר לפנות כל הבית החיים הישן, וכך עשו. כל העצמות הפנו לבית החיים ‘החדש’ שבו טמונים רבותיה”ק עצי התמרים יחד עם אלפי תושבי העיר במשך השנים, אמנם בהגיעם לקברו של רבינו זיע”א, לא יכלו להזיז את המציבה בשום פנים ואופן, הרבה ערלים באו לנסות את כוחם אמנם כולם נפלו שם פגרים מתים, ויהי לפלא.

ראש העיר אשר לא רצה להאמין בזה, ביטל את הנאמר לו במחי יד, ופירסם בעיר שביום המחרת יבוא בעצמו לראות איך שמנפצים את המציבה ויעבירו גם קבר זו.

אמנם עצת ה’ היא תקום וגם רשע זה לא יכל לרבינו זיע”א, כאשר למחרתו הגיע הרשע עם כמה ערלים עם ארבעה סוסים אבירים, וקשרו חוט עבה סביב קברו של רבינו, והרשע הורה להם שכאשר יחווה להם בידו יתנו כולם אות לסוסם שיתחילו לרוץ, וכך ינתצו את המציבה ממקומה, אמנם ברגע שהחווה בידו נפל פגר מת על המקום, ויותר לא העיזו גויי המקום להזיז מציבה זו ממקומה, ולכבודה העמידו גדר מסביב ושמרו על קדושת המקום.

כאשר באו הקומוניסטים והשתלטו על המקום, השכינו את משרדיהם בבנין שעמדה ממול הציון של רבינו זיע”א, ורצו לנפץ את הציון שעמדה להם כקוץ בעיניהם, אמנם תושבי המקום הערלים, יעצו להם שלא להתחיל עם קדושת המקום, באמרם שכל ימיהם הם שומרים על נקיון המקום, ובכל עת צער פונים הם לציון הראבינער ונושעים בישועתם, וע”כ עדיף שלא להזיזו ולא להתחיל עמו, וכן עשו, ואמנם נשאר ציון רבינו על עמדו עד היום הזה!